יסורים בארץ ההיתרים

השבוע התפרסם הד"וח של המוקד להגנת הפרט על מדיניות ההיתרים. 

הקריעה בו פותחת מחדש את פצעי היומיום של  עיר משוסעת, אל קודס/ירושליים. אני מנסה לחשוב על כמה אנקדוטות שיזכירו לי שהמציאות הזאת היא כאן, נוכחת בכל, שכל חברי הפלסטיניים כמעט חיים מאחורי החומה. אני חושבת על מחנה הפליטים שועפאט שבו ביקרתי. על הצפיפות שבו שמהממת את החושים.  על ההבנה, שאנשים מסתופפים שם, בצל רבי קומות מטים ליפול, פשיעה גואה כמו ביב שופכין פשוט כדי לא לאבד את הזכאות לתושבות. (נתונים לא רשמיים טוענים שיש שם שישים וארבעה אלף איש, נתונים רשמיים טוענים שיש שם כשמונת אלפים איש). "אנחנו לא בפלסטין ולא בישראל" אמר לנו א' בסיור שערכנו לשם. "אנחנו מדינת שועפאט". תושבי  מחנה הפליטים, אם הם עוברים את הפקקים הנוראים במחסום הענק האימתני, יכולים לעבוד בירושלים, וכנראה שזה תמריץ טוב מספיק כדי להישאר ולהצטופף עוד ועוד שם, במחנה הפליטים.

הלאה. אני זוכרת שנחרדתי לשמוע את מחיר השכירות שמשלם נאסר ג'אווי שמשפחתו גורשה משיח ג'ראח  בידי מתנחלים, על שכירות של דירה באיזור ממש לא יוקרתי, אפילו לפי קני המידה של מגורשים. "למה כל כך יקר?" שאלתי את נאסר. אנחנו, כדי להיאבק ביוקר שכר הדירה, פולשים למבנים נטושים". הסברנו בידענות . "במגזר הערבי אין מבנים נטושים" הסביר נאסר. כולם, כולם רוצים להישאר בפנים,  מחוץ לגבולות קו התפר.

במציאות ההיתרים, המראות של הפלסטינים הנעצרים, הנדרשים להציג תעודת זהות, המופשטים ועוברים חיפוש על כל צעד ושעל ובכל פינה בעיר מעלים ניחוחות עבר אפלים.

איזה עולם נמצא שם בחוץ?

מביקור חד-פעמי שערכתי באיזור התעשייה של מישור אדומים,אבן שואבת לבעלי היתרי עבודה, כמסתבר, נראה שזה פחות או יותר גיהנום עלי אדמות. פשוט כי מישור אדומים זה סוג של סין בישראל: כל כך הרבה סחורות זולות מגיעות משם. למשל, חמאת הבוטנים המצויינת של בטר אנד דיפרנט. חומר הניקוי שאיתו אני שוטפת את הכלים, שכל כך התלהבתי ממנו בהתחלה, לפני שהפכתי את התווית וגיליתי את מקורו. 5 שקלים לליטר.

חשוב להבין, איזור התעשייה של מישור אדומים הוא ממתחמי התעשייה הגדולים בכלכלת ישראל ומדובר בתעשייה המגלגלת מאות מיליונים אם לא מיליארדים בשנה. פועלי אלומיניום קונסטרקשן העובדים תמורת פחות משכר מינימום תחת תנאים מחפירים מייצרים בכוח עבודתם תמורת שכר זעום זה תוצרים אשר בונים את מסגרות חלונות הזכוכית כמעט לכל גורדי השחקים ומבני המשרדים המעצבים את נופה האורבני של תל אביב. מגדלי בבל של מתכת וזכוכית המזדקרים השמיימה ומטילים את צילם הארוך בהתנשאות המנציחה את פערי המעמדות העצומים על העובדים שלעולם לא יזכו לראות אותה, כי חומת ההיתרים הנוקשה לא תאפשר להם את הזכות לעבור בשעריה על מנת שיוכלו לצפות בתוצר עבודתם. רק שם, מעבר לחומה במתחמי התעשייה של עבודת הפרך הם מביאים למישהו תועלת. זהו הצד הקפיטליסטי של הכיבוש במלוא הדרו המפוקפק. הנצחת מצבו של הפועל הפלסטיני על ידי הדרה משפטית וצבאית ממרחבים בהם עלולות להיות לו הזדמנויות תעסוקתיות רווחיות יותר על מנת שינוצל יותר בנקל במפעלי ההתנחלויות.

צריך להודות שיש הרבה חורים שחורים ואפלים של דיכוי שהעין שלי לא יכולה לשטוף אותם. אני מרכינה את הראש בבושה מול דברים שאני לא יכולה לשנות ודברים שאני לא יודעת.

אני יושבת ליד המחשב ונפרמת. ומי בכלל צריך את הצעק והכאב. אני פוחדת מהיום שבו תיפול חומת ההפרדה וכל פשעינו וחטאותינו יתגלו לעין, ואני אצטרך להודות בפני עצמי שהמציאות שמאחורי החומה תמיד הייתה שם. אני חושבת על הרשות הפלסטינית שתחתיה חיים דמויות הצללים הללו שהוקמה בצלמו ובדמותו של הכיבוש הישראלי ולא מאפשרת חיים נורמליים במרחבה, לא מייצרת מקומות עבודה או אפשרויות תעסוקה הוגנות ובכך מיישרת קו עם המדיניות הכלכלית של ישראל. אני יודעת שארגוני העובדים הפלסטיניים לא יושיעו מכיוון שכאשר פנו אליהם פועלי מישור אדומים, הפנו אותם אלו אל ההסתדרות, והחזירו את הכדור בחזרה אל המגרש של ממשלת ישראל. בתוך כף הקלע הזו של הכוחות הפוליטיים עליהם להתנהל. אני חושבת על זה שאלה שזכו בהיתרים, ממילא לא ידברו איתי, כי הם קמים לעבודה בחמש בבוקר, כדי לעבור את המחסומים, ועד שייפגשו בי הם כבר יהיו עייפים.  אני חושבת על המוכרים והמוכרות הצעירים של תיקי הבד הרקומים שמסתובבים בשכונה שלי ומסבירים בעברית צחה שהם מבית לחם והמצב שם על הפנים, ותיק גדול רקום בעבודת יד עולה 70 שקל. ארנק קטן עולה 20 שקלים. אני הופכת את הארנק ורואה שהוא רקום בעבודת יד. מישהי ישבה ועמלה עליו לפי דוגמה מסורתית. אבל האם הוא באמת מבית לחם? לאף אחד שאני מכירה מהאיזור אין אישור להסתובב כאן. אין היתרים. אז מה המקור של הארנק באמת? ולמה דווקא בית לחם? אני חוששת שחלק מהאנשים שמוכרים את התיקים הרקומים האלה באים מחלקים עניים יותר של אל קודס עצמה. אולי עם שמות ידועים פחות מ"בית לחם" או אטרקטיביים יותר. אבל העוני שאני רואה אצל מוכרי התיקים האלה הוא עוני אחר שזה שאני רגילה עליו. זה עוני של אבטלה, עוני של אין ברירה, עוני של יאוש. אני מצטערת, אבל פלסטיני עני וישראלי עני על פי רוב אינם עניים באותה צרה. יש עוני שהוא תוצא של נסיבות טראגיות, של הסללה, של הזנחה פושעת, ואטימות לב. ויש עוני שנוצר בכוונת מכוון, עוני שהוא כלי דיכוי כמו שסדן הוא כלי עינויים, עוני שהוא מדיניות שנקבעת בדרגים גבוהים ונעלמים מאיתנו. והעוני הזה הוא בנו של משטר ההיתרים, שלידתו בחטא ומותו, אינשאללה, יהיה בייסורים, אבל לא בייסורים של אלה שסובלים ממנו ממילא.

הערה: בכתיבת רשומה זו נטל חלק ותרם חברי תומר לביא. (תודות). הפיסקאות על מישור אדומים והרשות הפלסטינית הן מפרי עטו (kabarit)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s