דרוש: מרכז קהילתי

"נניח שהייתי עוזבת את הבית הפרטי שלי לחופשה ארוכה בחו"ל  ומישהו היה מתיישב שם, זה היה לגיטימי"?

שאלה עורכת הדין של נעמת. עד שמיכאל בא חידד בפני את הקושי שהאמירה הזאת מבטאת, לא הבנתי. אנחנו, קבוצת המעברה, ונעמת ובאי כוחה, בכלל לא מדברים באותה שפה. המושג של "חופשה" ואפילו "חו"ל" לא קיים לגבינו. בשבילי, כרגע, חופשה של סופ"ש בצימר נדמית כמו חלום רחוק. בחו"ל לא הייתי אף פעם. החובות שלי מונעים ממני לצאת מהארץ. השאיפות והחלומות שלי, ילידת בקעה ותושבת הקטמונים, צנועים הרבה יותר. אני רוצה שיהיה לנו מרכז קהילתי.  נציגת נעמת, עורכת הדין לאה הדסי, הודתה שטרם הפלישה, הפעם האחרונה שבה היא ביקרה במרכז הקהילתי היתה לפני חמש שנים. היא כנראה לא מודעת למציאות החיים בקטמונים שהופכת את הדרישה למרכז קהילתי לדרישה כל כך בסיסית ומהותית. נכון, יש מתנס וחוגים וקן של תנועת נוער או שתיים, אבל פעילויות העשרה ורווחה  לילדים ובני נוער, חוגים ומגרשי כדורגל וכדורסל לא נותנים מענה לצרכים המרובים והמורכבות של התושבים. אני חושבת על בני הנוער הרבים שמסתובבים בלילות ליד מתחם תחנת הדלק של צומת פת, חלק גדול מהם שותה אלכוהול ומחפש צרות. לא עדיף לנו שיהיה מקום אליו נוכל להזמין אותם להקרנה חינמית של סרט?  שיוכלו לבוא להתנדב לעזור לילדים צעירים יותר בשיעורי בית, והם בתורם יקבלו גם הם עזרה בהכנה לבגרויות? שתהיה לנו גינה קהילתית ומטבח קהילתי לטובת מי שרעב ללחם במובן המילולי של המילה (וכן, יש כאלה, אפילו אני לפעמים, לא תמיד יכולה להרשות לעצמי ארוחה חמה ומזינה).

אני חושבת על אחוז ניכר מתושבי השכונה שהם בני גיל הזהב- שיש להם בעיות שיחודיות להם, ובהם הבדידות והזמן הפנוי, התחושה של מיקום בשולי החברה- לא היה עדיף שיהיה מקום שאליו יוכלו לבוא לשתות כוס קפה? שנוכל לקיים קבלת שבת לכל מי שמעביר אותה בגפו?

אני חושבת על כמה שמלחמות הקיום וההישרדות מחלישות ומפוררות אותנו כחברה, לא היה לנו טוב יותר לו היה לנו מקום להתכנס ולדבר על החיים בצל מצוקה כלכלית חונקת, על דרכים להתמודד עם מחסור ולמצוא תקווה? צר לי, אבל אני לא מרגישה שיש די במסגרות פורמליות, או חצי פורמליות במימון ממשלתי כדי להחזיר לנו את תחושת ה"ביחד", כדי לייצר עשייה תרבותית וחברתית, כדי לקדם  תחושת לכידות, אחדות ואחווה .

היוזמה הזאת באה מאיתנו, תושבי שכונות ברובינו, שחולקים את הצורך הזה, ולפיכך התכנסו במבנה שברחוב השומר 7.

גם אם איננו לנים במבנה, התקווה והשאיפה של רבים מאיתנו היא שהמקום הזה ישמש כבית- בית לקהילה שנאבקת על קיומה בצל מערכת כלכלית וחברתית שדוחקת אותה לשוליים. אני מקווה שעדיין לא מאוחר יותר , ושדברינו יכולים להישמע. קשה להטיח שוב ושוב את הראש בקירות אטומים של מערכות חרשות ועיוורות. קשה תחושת הבגידה מצד אלה שהתיימרו לעזור לנו, להעצים אותנו, ולקדם   אותנו ונושאים את דגל המטרות הללו.

עדיין לא מאוחר מדי מכדי שיהיה לנו בית קהילתי.

One Comment

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s