Alone in Jerusalem – #jerusalem4gaza

#Jerusalem4Gaza: alone in Jerusalem

My friend Hilla and myself took to the streets to deal out flyers calling for immediate cease fire and to end the Israeli aggression towards Gaza strip. We made two flyers: one was written by Hilla , Hilla is a public housing activist and she chose to address the people by speaking about poverty as a form of oppression, and offering an alternative, a different distribution of resources, money for housing and education other than war and occupation as a way to rescue the Israeli people from a never ending cycle of violence and fear. I on the other hand, preferred to provide pure facts: I used a table to show there in the last decade, a military operation was carried out before every election, and I used another graph to show the number of Palestinian people who were killed comparing to the number of drones who were shot. We went to AIC center to print the leaflets with the kind hospitality of AIC staff.

Before I arrived their offices, I remembered a book I read by Hans Pallada, “Alone in Berlin”. The book described an elderly couple of common people who made anti war postcards and handed them out in Berlin during war world 2, as an act of a stand-alone resistance. The couple was executed, but we were not. However, the feeling was quite similar: we were alone. Sergio said that war is like a soccer game, that people cheer their favorite team, and we were going into a rival tribune. Most of the people were rather hostile, and once again I felt how hatred took over the streets of my city: people explicitly expressed their blood lust and crave of violence, the desire “to wipe them out” and “destroy them”. It seemed that people do not question the motives of the leaders who are committing the war crimes, and that they are careless about the human and economic cost of the bombardments. People are unaware of the living conditions in Gaza and Hilla says that they are simply angry, because they are under fire. One woman tore the flyers in front of our eyes and another woman took the flyer and wrote “you whores” on it. A man accused us in “demoralizing”. I told him that I don’t think I should be cheering a wrong action. “What is the right action?” I told him I support a cease fire and truce with Hamas. “They want to kill us” he said. Altogether I am ambivalent. For one thing, I think that people are being misled by fear and hatred propaganda and that they are blind regarding the hidden powers that intervene shape their life. The hatred and hostility seemed very genuine as well. I wish to act against this hatred but I am really not sure how. However, I feel that the change should start from within and that I should be out of my comfort zone, sharing what I know with other people who might not have an access to this information. I want to act against this blinding hatred.

Gaza my love (poem)

    Gaza- I wish I was a human shield

 I wish I had wings of a dove to cross

 the skies that are made of fire & carry you away

from war. The shot a missile in the air,

where it falls , they do not care.

I wish I was at the heart of Gaza Habibty

to hug my brothers, my other brothers.

to be martyred by my crazy love.

Instead, I am lighting memories in the wind,

writing names of dead children on pieces of paper,

all my love turn to ash.

photos by Guy B, #jerusalem4Gaza 14.11.2012

היד השחורה שאומרת

עכשיו אני מרגישה צודקת ומוצדקת מהים עד הירדן. עוד יום שישי שלא חציתי גבולות הקו הירוק, נשארתי ו"פעלתי לשינוי בתוך הקהילה שלי"- או במילים אחרות, ישבתי שעה והחזקתי את היד השחורה שאומרת  "די לכיבוש" עם נשים בשחור, כאילו אני בעונש. למה בעונש? כי זה מרגיש קצת כמו לשבת בצד, בפינה, ולחטוף צעקות וקללות, בלי שיש ממש דרך להגיב או לענות (וגם לא צריך. מה כבר אפשר לעשות?), נו , עונש.

ולמה לשים את עצמי בעונש? כי אני מכירה בזה שאני חלק מכם. מהחברה הישראלית. שכל עוד אני נהנית מפירות הכיבוש ומהפריווילגיות שתעודת זהות כחולה מקנה לי, אני נושאת באשמה של מה שעושים האנשים ההם, מעבר לכביש, שמנופפים מולי בדגלי ישראל. אני נושאת באשמה של כל האנשים שהולכים ברחוב עם רובים, אלוהים יודע לאן. ואין לי דרך לנקות את עצמי מהאשמה הזאת חוץ מאשר להודות שאני חלק ממנה, להיות ישרה עם עצמי ועם אלה שסביבי, ולהודות שאני אדם לא ציוני בחברה ציונית, שאני מתנגדת לכיבוש מתוך חברה כובשת.  ואם ההתנגדות הזאת מחזירה אותי למקום דחוי ושנוא שמוכר לי היטב,  זה מילא, כי ההתנגדות הזאת בתוך מרחב כל כך מסכים, ומלא בקונצנזוס, מגדירה את המרחב הזה כלפי עצמו לא פחות ממה שהיא מגדירה אותי כלפי עצמי. אני אדם מאמין, והפעולה של החזקת השלט נובעת מתוך אמונה, לא שזה מה שישפיע וישנה, ולא שזאת היא הדרך הנכונה לתקשר עם הרחוב הישראלי, אלא שיש חשיבות לקיום של תרבות אנטי מיליטריסטית בתוך חברה מיליטנטית.  אני מאמינה שנשים בשחור הן מוסד תרבותי שמייצג ערכים שונים מאלה ששולטים בחברה הציונית, ושהמיקום השנוא והדחוי שהערכים האלה תופסים בחברה, המיקום השולי הזה, מונע ממשמרת המחאה הצנועה והשקטה הזאת להוות עלה תאנה ל"דמוקרטיה" הישראלית , שאני לא רוצה להיות. כל קללה ושאגה שנשאגת כלפינו, הנשים בשחור, היא עוד מסמר בארון הקבורה של הציונות המיליטנטית. גיחוכי שביעות הרצון של משמרת הנגד, שנזקקה השבוע לתגבורת בדמות עוד כמה דגלים כחולים- לבנים, מעידים על עצמם יותר מהכל: שלמחאה שכנגד נשים בשחור אין שום בסיס חוץ משמחה כוחנית לאיד של מנצחים חמושים. ושהמנצחים הבריונים האלה לא יכולים לעמוד מול מראה שלא משקפת להם את העליונות הגזעית שהם טוענים לה.

בריונות #J14

מתוך פינוי ביית בגילה

"המטרה שלכם צודקת אבל האמצעים שלכם לא מקובלים"

"פלשתם למבנה שלא שייך לכם, פרצתם מנעולים, עשיתם בו כבשלכם, ועכשיו אתם באים בטענות, זו בריונות" (עורך הדין של נעמת)

(עורך הדין של נעמת בדיון  מול קבוצת ה"מעברה")

ובכן, נכבדי, מייצגי נעמת ותומכיהם: צר לי. יש כאן מאבק בין מעמד מדוכא למעמד מדוכא. ובמאבק כזה, לא מובטח למדכא שההתנגדות של המדוכא תהיה לפי בחירתו, רצונו וטעמו של המדכא, כפי שכבר כתבה לינה א-סעאפין, ביחס למאבק הפלסטיני נגד הכיבוש הישראלי. יתר  על כן,  זכותו של המדכא לשפוט את רמת המוסר של המדוכא מוטלת אף היא בספק.

לגבי הדיכוי והמדכאים המדוברים. כאן צריך לשאול מי הוא זה שנוהג בבריונות. הבה ונאמר את הדברים גלויות: עוני הוא אחת הצורות המחפירות ביותר של דיכוי. טיפול בקשישים- הכולל הרמה, סיוע בעשיית  צרכים, נקיון בידי נשים שאינן בריאות בעצמם בעבור שכר מינימום, הוא דיכוי. עמלות מופרזות, הטבות ודיבידנדים שגוזרים לעצמם הבנקים ממתן ריביות וקנסות לחובות שהולכים ותופחים הינם בריונות. האנשים שבאים מטעם להוצאה לפועל לעקל מעט מטלטלים ורכוש, הם בריונים.  האנשים שמפנים לרחוב נשים חד הוריות, קשישים ונכים – הם בריונים. השומרים, השוטרים והמאבטחים שחיכו לנו בכניסה לוועידת נעמת הצעירה שמולה הפגנו, בריונים גם הם. ולצד כל אלה בחרה נעמת להתייצב, חרף בריונותם והדיכוי שהם מפעילים כלפי השכבות המוחלשות. לפיכך, בעודם נהנים מפירות הבריונות ומהחבירה לגופים בריוניים, אל להם להטיל סרה במי שבחרו בפלישה כמוצא אחרון לפני הרחוב, במי שנאבקים על עצם קיומם, על בטחונם האישי.

דרוש: מרכז קהילתי

"נניח שהייתי עוזבת את הבית הפרטי שלי לחופשה ארוכה בחו"ל  ומישהו היה מתיישב שם, זה היה לגיטימי"?

שאלה עורכת הדין של נעמת. עד שמיכאל בא חידד בפני את הקושי שהאמירה הזאת מבטאת, לא הבנתי. אנחנו, קבוצת המעברה, ונעמת ובאי כוחה, בכלל לא מדברים באותה שפה. המושג של "חופשה" ואפילו "חו"ל" לא קיים לגבינו. בשבילי, כרגע, חופשה של סופ"ש בצימר נדמית כמו חלום רחוק. בחו"ל לא הייתי אף פעם. החובות שלי מונעים ממני לצאת מהארץ. השאיפות והחלומות שלי, ילידת בקעה ותושבת הקטמונים, צנועים הרבה יותר. אני רוצה שיהיה לנו מרכז קהילתי.  נציגת נעמת, עורכת הדין לאה הדסי, הודתה שטרם הפלישה, הפעם האחרונה שבה היא ביקרה במרכז הקהילתי היתה לפני חמש שנים. היא כנראה לא מודעת למציאות החיים בקטמונים שהופכת את הדרישה למרכז קהילתי לדרישה כל כך בסיסית ומהותית. נכון, יש מתנס וחוגים וקן של תנועת נוער או שתיים, אבל פעילויות העשרה ורווחה  לילדים ובני נוער, חוגים ומגרשי כדורגל וכדורסל לא נותנים מענה לצרכים המרובים והמורכבות של התושבים. אני חושבת על בני הנוער הרבים שמסתובבים בלילות ליד מתחם תחנת הדלק של צומת פת, חלק גדול מהם שותה אלכוהול ומחפש צרות. לא עדיף לנו שיהיה מקום אליו נוכל להזמין אותם להקרנה חינמית של סרט?  שיוכלו לבוא להתנדב לעזור לילדים צעירים יותר בשיעורי בית, והם בתורם יקבלו גם הם עזרה בהכנה לבגרויות? שתהיה לנו גינה קהילתית ומטבח קהילתי לטובת מי שרעב ללחם במובן המילולי של המילה (וכן, יש כאלה, אפילו אני לפעמים, לא תמיד יכולה להרשות לעצמי ארוחה חמה ומזינה).

אני חושבת על אחוז ניכר מתושבי השכונה שהם בני גיל הזהב- שיש להם בעיות שיחודיות להם, ובהם הבדידות והזמן הפנוי, התחושה של מיקום בשולי החברה- לא היה עדיף שיהיה מקום שאליו יוכלו לבוא לשתות כוס קפה? שנוכל לקיים קבלת שבת לכל מי שמעביר אותה בגפו?

אני חושבת על כמה שמלחמות הקיום וההישרדות מחלישות ומפוררות אותנו כחברה, לא היה לנו טוב יותר לו היה לנו מקום להתכנס ולדבר על החיים בצל מצוקה כלכלית חונקת, על דרכים להתמודד עם מחסור ולמצוא תקווה? צר לי, אבל אני לא מרגישה שיש די במסגרות פורמליות, או חצי פורמליות במימון ממשלתי כדי להחזיר לנו את תחושת ה"ביחד", כדי לייצר עשייה תרבותית וחברתית, כדי לקדם  תחושת לכידות, אחדות ואחווה .

היוזמה הזאת באה מאיתנו, תושבי שכונות ברובינו, שחולקים את הצורך הזה, ולפיכך התכנסו במבנה שברחוב השומר 7.

גם אם איננו לנים במבנה, התקווה והשאיפה של רבים מאיתנו היא שהמקום הזה ישמש כבית- בית לקהילה שנאבקת על קיומה בצל מערכת כלכלית וחברתית שדוחקת אותה לשוליים. אני מקווה שעדיין לא מאוחר יותר , ושדברינו יכולים להישמע. קשה להטיח שוב ושוב את הראש בקירות אטומים של מערכות חרשות ועיוורות. קשה תחושת הבגידה מצד אלה שהתיימרו לעזור לנו, להעצים אותנו, ולקדם   אותנו ונושאים את דגל המטרות הללו.

עדיין לא מאוחר מדי מכדי שיהיה לנו בית קהילתי.

נעמת נגד המעברה- סיבוב שני

למי שפספס, לא עקב, היה בחו"ל או עסק במאבקים אחרים , להלן תקציר כפי שנמסר מפי עורכת הדין לאה הדסי, הממונה על הנכסים של נעמת ובאי כוחה בבית משפט השלום, רחוב חשין 1, ב4.11.2012 מול השופטת מרים ליפשיץ :

א. לנעמת אין מחוייבות להפעיל את המבנים שברשותה לרווחת הציבור. המבנים של נעמת  נמצאים בבעלות פרטית ולנעמת יש הזכות להפעיל אותם למטרות רווח שלה עצמה

ב. נעמת לא מקבלת תקציב מהמדינה, היא רק מקבלת תשלום מהמדינה עבור הורים שילדיהם נמצאים בגנים שברשותה (רשות נעמת) ואין ידם משגת.

ג. לנעמת אין מחוייבות להיות קשובה לרחשי הציבור שבקרבו היא פועלת ולהתחשב ברצונותיו וצרכיו.

ד. מבחינת נעמת, עדיף שיהיו במבנה שברשותה פגרים, מזרקים, ותחמושת חייה מאשר שיהייו מיכלי מיים, מזרונים ומזון.

ה. נושא הדיור הציבורי הוא קו אדום מבחינת נעמת והיא אינה מוכנה להיות מזוהה עם שום גורם שפועל בתחום.

ו.  אזבסט חשוף במבנה שבבעלות נעמת לעומת זאת הוא לא קו אדום ולא מסוכן, כמו סרט של הפנתרים השחורים שהוקרן במבנה.

ז. במקרה של הבניין הנידון, הממונה על נכסי נעמת ביקרה במקום לפני חמש שנים, ועוד פעם באוגוסט השנה, לאחר הפלישה.

ח. לטענת עו"ד גברת לאה הדסי תושבי שכונת הקטמונים מזדקנים ולכן אינם נזקקים לשירותיה של נעמת בשכונה.

ט. לנעמת אין את מאות אלפי השקלים שנדרשים להפעלת המבנה, אבל יש לה תקציב לעורכי דין שמונו להגן על האינטרסים שלה.

י. נעמת מעוניינת לפנות את חברי קבוצת המעברה תיכף ומייד מהמבנה, וזה תלוי בכל אחד ואחת לא לתת יד לעוול!

י.

 

– Playing my role- Maasara with video and footage

what is my role at a protest located at a Palestinian village? Am I an ally? an observer? a witness? a bystander? an ally?I often find myself caught in rage and frustration. I don't want to observe. I wish to resist the IOF  with all I got. I follow my gut feeling, and this gut feeling doesn't always lead me into doing the most effective, right thing. As good as my intentions are, it doesn't mean my actions are always justified. My own sensitivity and anger fail me.

. I wish to detach myself from "my people"- the occupiers .I wish I would be treated just the same way the Palestinian people are being handled-but this never happens

If the Palestinians and myself are doing the same thing, say, standing on the road, the soldiers will ignore me, because as a white woman, I am not threatening them, or so they think. I wanted to scream: beat me the same way you beat my brothers in humanity.I wanted to be with the people of Masara with my body and my soul, to share their fate, their suffering, just because I am no better than them and deserve no better. It is the same blood that runs in our veins.

Today marks the 95th anniversary of Balfour declaration and I am sorry to confess only recently I learned how unfair it was, mostly by reading Phd. Ilan Pepe's book "The ethnic cleansing of Palestine". Palestine was never british land to partition according to their will, especially not bearing in mind that most of the lands designated to be "Jewish state" were owned and populated by the Palestinians.

This week, the Balfour declaration, the root of tragedy was brought up in speeches made by the Masra protesters. We managed to pass the soldiers' human blockade despite the heavy presence of armed soldiers and military vehicles. We took off to the road , and managed to march a few meters forwards before the soldiers reformed the blockade and started pushing us back. They let a bunch of us, mostly Israelis to go on forward, but instead, they targeted the local activists. "All of you can go, but not you, the guy with the blue shirt". I stood up between the man with the blue shirt and the soldiers. The soldiers said, this woman is a trouble maker, leave her. The man in the blue shirt said, thank you, you are a brave woman. Another person said I put myself at risk of getting arrested, an act that might have damaged other people than myself, and another one said I might have led the situation towards a dangerous escalation. With or without me, the Masara protesters courageously resisted being herded back into the village and stood still as the shielded soldiers, who got back-up in the meantime had to work hard shoving us. I felt a sense of resistance. I thought it was beautiful. The masara people, however didn't give up the Ghandish speeches despite the violent atmosphere the soldiers created. They spoke about human rights, dignity, the ugliness of the occupation and the resilience of the peaceful, non violent demonstration. At the end of the demonstration, they were singing "watani. watani". How can such beauty exist within the ugliness of martial regime? That is a human miracle.see more footage here