לכבוד: עורך "טיפול שורש

אני לא מוכן לדבר בגובה עניים לנבל. כמו שאני לא מצפה מאף קרבן היסטורי לדבר כך. לא מקרבן אונס ולא מקרבן אלימות אחרת לא משחור כלפי לבן ולא מפלסטיני כלפי ציוני. אני מדבר בהתנשאות למי שאני רוצה וכמה שאני רוצה. אנחנו מכירים אותם, עם חלקם חולקים דעות לחלקם בזים ועם חלקם וגם. אבל לא שואלים אך אחד ובטח לא איזה לבנבן שיאמר לנו איך לחשוב או לכתוב כדי שהוא ירגיש נוח עם עצמו.

הפחד מהשיח הזה מביא לתגובה מפגרת שאין בה אפילו ערך שזכאי להתייחסות וטוען כי מדובר בדו-שיח עקר. מי רוצה בכלל דו-שיח עם לבנים?! תחזרו לפינות האפלות שלכם, לנהל דוח שיח עם עצמכם בשפה שלכם ותשדלו לא להגיע למרחבים שלנו, כי אתם לא רצויים פה! אלא אם כן, תורידו את הפוזה, השפילו מבט ותקבלו את כללי המשחק החדשים אלו שלא מאפשרים לכם להכתיב מה מותר ומה אסור, מה רלוונטי ומה לא, איך לדבר ואיך לא לדבר.

בקיצור, אף אחד לא שאל לדעתך, מוזמנת לקחת אותה חזרה לחבורת הלבנים האקראית שתפגשי בזמן הקרוב.

מקור: http://rootcanalbm.wordpress.com/10912-2/

(ההדגשות שלי)

 

שלום לך עורך טיפול שורש יקר.

התגובה הקודמת שלי אליך הייתה מתבכיינת ומתקרבנת, אבל  חוץ מזה שרציתי שתצטער על זה שפגעת בי, וכן, נפגעתי, אף אחד לא  לוקח את זה שאומרים לו לסתום את הפה ושלא רוצים אותו בהכנעה ובאהבה- רציתי שתראה אותי בעיניים. לא קוראים לי "לובן" , לא "פריבילגיות" לא "שמאל קיצוני" ולא "שמאל רדיקלי". מי אני ומה אני? אני אחת מהמדוכאים. ואני לא מוכנה שתבטל את הסבל האישי שלי בשום תירוץ אתני, לאומי, פוליטי או סוציולוגי. למעשה, היית מעדיפה שלא תבטל סבל של אף אחד בעזרת שפה שמשטיחה, מכלילה ומרדדת.

אתה מדבר בהתנשאות למי שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה, כי יש לך פריבילגיה לעשות כן. יש לך גב  וגיבוי של של אנשים שחושבים כמוך ומצדיקים אותך, יש לך זמן פנוי ומן הסתם תחום  עיסוק מספיק טוב בשביל לאפשר לך לדבר בהתנשאות כאוות נפשך למי שתרצה. לי אין עיסוק כזה, אני עובדת בעבודת שכר מינימום, שהפריבילגיות שלי זיכו אותי לקבל (לצערי הרב אני יודעת שעבודה כזאת בשטחי 48 הרבה פלסטינים היו שמחים לקבל ואינם יכולים, בשל היעדר מתן אישורי עבודה), ובמשך רוב שעות היום, אף אחד לא שואל לדעתי, בדיוק כמו שאתה לא שואל ובוחר לשחזר את מבני הכוח שאתה  לטענתך מנסה לקעקע מהיסוד.  אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאתה מחשיב את עצמך כקורבן היסטורי, מתוך תקווה שאתה לא עוד אחד מאלה שמשימים עצמם לקולם של חסרי הקול: אם התיימרת לייצר מילון, שים לב כמה השפה שלך כוחנית. ופוגעת. אני לא יכולה להכתיב ולהגיד לך מה להגיד. אני כן יכולה להגיד שאתה פוגע במישהו שנמצא (אולי) בעמדת כוח נמוכה ביחס לשלך.  שזה שהיית קורבן בעבר ואולי אתה קורבן גם כעת לא מונע ממך גם להיות פוגע ומקרבן בכרטיס אחד.

זהות בעיני היא לא דבר דיכוטומי, ולא לעיתים רחוקות ילדי הכאפות גדלים להיות בריונים בעצמם.  אף אחד לא אשם בהיותו קורבן, אבל גם קורבנות יכולים להיות אשמים בדברים רעים שהם מעוללים לזולתם. עצם ההגדרה של מישהו כ"קורבן" היא משפילה בעיני.  לא הייתי רוצה שאף אחד יקרא לי ככה. היא יוצרת חוסר שוויון ומביאה לרחמים מהסוג הרע, כאלה שמחזקים משהו על חשבון סבל של הזולת. אני משתדלת לא לראות אנשים אחרים כקורבנות, אלא כשורדים. מילה שאני מעדיפה.  או מתמודדים.  יש מקרים שבהם אין שום דבר חוץ מקורבנות. אני מקווה שזה לא המצב בשבילך.  אני לא מאחלת את הסטטוס  הזה לאף אחד.  גם אם נעשה לך עוול, ואני לא יודעת , ולא יכולה לשפוט,  אני לא חושבת שתתקן אותו אם תהיה מגעיל למישהו אחר, או שתנכס לעצמך את הזכות לפגוע  במי ש(אולי) יותר חלש ממך בגלל שהיית קורבן.  אתה מן הסתם יודע את זה, ובוחר להשתמש בכוח של המילים להזיק ולהרע, אני לא יודעת למה. אבל אני מצטערת על כך.


ואני לא רואה כאן רק דינמיקה אישית  ביננו, למרות שבעיקר, הדיבור שלך פוגע ברמה אישית. אני רואה בזה נקודת מבט שמשטיחה ומרדדת אנשים, מתעלמת מזה שלרוב האנשים יש פריבילגיות ומגבלות  כאחד וששום מילון, שיח או דיון לא יצמיחו רגישות, מודעות עצמית, נדיבות לב במקום שהן אינן.

6 Comments

  1. כולנו אחת מהמדוכאים, זה לא מתיר לך לבטל את סבלו של האחר (שלי או של קבוצה לאומית כזו או אחרת) יחס כמו שאת טוענת אליו הוא התעלמות

    הגב

    1. כולנו מדוכאים
      ושום דבר לא מתיר לי לבטל סבל של הזולת. אשמח אם תראה לי איפוא עשיתי את זה. גם אם אני מוצאת שחלק מהעיסוק הזה הוא פוגע בי
      באופן אישי, או שחלק מהטרמינולוגיה שלו צורמת באוזני, אני לא נמצאת במקום של לשפוט, להעריך ולמדוד סבל של אף אחד, שום קבוצה לאומית, שום דבר אני יודעת רק את הסבל – שלי ואת השאיפה שמה שאני עברתי, לא יעבור אף אחד. לגבי העוול ההיסטורי/הדיכוי של יהודי אירופה את יהודי ארצות ערב, ובכן
      שוב באופן אישי, אני מעדיפה להיות פעילה במעברה, שקרובה אלי לבית מאשר להגג על סולידריות ולובן. בשבילי זאת לא הדרך. הביקורת שלי היא לא הכחשת העוול שנגרם, לא שיש בידי פתרון איך אפשר לתקן אותו, אלא על סגנון דיבור מסויים, שפוגעני בעיני. על שפה ועל נקודת השקפה שאני לא מסכימה אותה, והחוויה שלי היא מדירה אותי ואת הסבל האישי שלי.

      הגב

      1. את מרגישה שזה מדיר אותך, אני מרגיש שהשיח שלך מדיר אותי. לך נעים במעברה, אני מרגיש שם מותקף, לא בגלל שזה לא קרוב לי הבייתה ולא בגלל שאני לא מכיר את הא/נשים שם, אלא להיפך. יש שם כאלו שאני אוהב, אבל האווירה מדירה אותי ופוגעת בי, היא אלימה ומקבלת אלימות וחוויתי שם כמה פלשבקים לעבר שאני לא רוצה.
        ועדיין חושב שזכותך ללכת לשם ולפעול שם, כמוש זכותי ללכת למקומות בהם אני לא חוזר לאותם עוולות. אגב, כנראה שאנחנו שכנים וההבדל העיקרי הוא שלך יש הורים ולי לא.אם כבר מדברים על פריוולגיות ושות'

  2. בנושא ההורים- ובכן. אין לי אבא. כלומר, הוא בחיים באיזה מעוז לובן עם אשתו החדשה ובנותיו, ולא רוצה שום קשר איתי. ועם אמא שלי הקשר חודש אחרי שנות נתק ארוכות. היא זרקה אותי מהבית אחרי שהתוודיתי באוזניה שאני לא רואה את עצמי כציונית. כמה אנשים במעברה היו נדיבים כלפי, ואני, העזובית, רואה את זה כחסד, שלא התנשאו עלי, שחיבקו אותי, במובן הכי בסיסי, יחס שלא זכיתי לו למשל מאת תנועת סולידריות שיח ג'ראח, שגם שם בטח אנחנו מכירים אנשים יקרים. המעברה היא לא המקום הטוב לי. היא גם לא מקום רע. היא מקום שאני שבו אני מרגישה שנכון לי להוריד את הפוזה, ולסתום את הפה ולנסות להיות בעלת ברית. אני חושבת שאם הכוונה שלי הייתה להדיר, להשתיק, או להתעלם לא הייתי מבלה כל כך הרבה מילים וזמן בשביל לקרוא ולכתוב לך.

    הגב

    1. לגבי ההורים, כתבתי בהתייחס לזה שכתבת על בית ההורים ב'ארנונה' כמדומני. אבל איך לומר מוכר ומסיבות אחרות. אכן א/נשי המעברה עשו ועושים גם דברים טובים, אבל כל אחת ותחושתה. לי אישית זה לא מתאים. תסכימי שלא יכולתי לדעת על ההשקעת זמן שעתידה לבוא מאוחר יותר אחרי התגובה השנייה אליה הגבתי בצורה שלמעלה. נכון?
      ושוב, כמו שציינתי, התנצלותי על הדברים, הם לא כוונו אליך ולכן גם השארתי אותם ואת התגובה שלך, להזכיר לי ולאחרים את הטעויות שיכולות לקרות בלהט הכתיבה או כתוצאה מסטיגמזציה של המציאות.

      הגב

      1. לגבי השפה- יכול להיות שהשיח שלי מגיע משנים שהייתי בטיפול ושעסקתי בטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים. זה באמת שיח שמנסה להדיר שיפוט , וביקורת ולצאת מנקודת הנחה שכל בני האדם טובים לעצמם, בדרך הכי טובה שהם מכירים באותו הרגע, ושכל רגע מכיל את האפשרות שנלמד להכיר דרכים טובות יותר לעצמינו. אבל השיח הזה, המקום שלו הוא בחדר הנפגעים/ חדר הטיפולים ולא בפוליטיקה, או במציאות. אני מנסה להיגמל מהנטייה שלי לחפש בכל אחד את הילד המנוצל והפגוע. בין השאר כי הבנתי שלגבי עצמי, שום דבר לא ישנה את מה שקרה לי ויגרום לי לסלוח, לשכוח, להבין חוץ מאשר לכוון את הכעס שלי למקור שלו, ולהשתדל להשתמש את כל מה שיש בי כדי שמה שאני עברתי לא יקרה לאנשים אחרים. לגבי הטקסט של המילון. קצת מרגיש לי כאילו אני האדם שמזדעק, ודווקא לא אלי כיוון דרשן בית הכנסת את תוכחתו. המילון בן שושן, , עצם זה שהוא פוגעני כל כך , מעיד גם על מידת הדיוק שלו, ומצד שני, הוא גם מהווה סך של דברים ידועים כמו http://electronicintifada.net/content/how-obsession-nonviolence-harms-palestinian-cause/11482
        ולתחושה שתיאר סמואל בקט, כאילו כל מילה הם כתם בלתי הכרחי בים השקט האהוב. כאילו כל מילה, ולא משנה מה הכוונה שעומדת מאחוריה, תפגע ותזיק למישו. והתחושה הזאת, לפחות אותי, מדכאת ומייאשת לעיתים קרובות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s