sleepless with Gaza

Some nights I have hard time falling asleep,
as I follow the time lines of people who twitter from the besieged city of Gaza.
I am trying to listen to the voices from that far-away so-close place called Gaza.
I find it hard to sleep as buzz goes on, carrying news of explosions,
F-16, Apachis,
Sirens.

The intensity of the twits sweeps me into it,
and I am feeling as vigilant as if my alertness could
possibly make some affect,
as if me being "watching" can change anything.
As if Gaza was a huge jail, and I could somehow
empower  the people who are sending twits live from Gaza by
amplifying their voices  as many other people in twitter do,

and deliver a message:
You are not alone.

The Israeli media tries to portray a bright picture of Gaza,
a city that enjoys economic  growth and better conditions,
following the opening of Rafah crossing.
But there are many sources suggest otherwise.

 
Data Corner: Movement of people and goods

Gisha access report reveals that there Gaza is still unable to export its goods and provide for its people due to Israeli restriction. That Unrwa can't implant most of the recovery and reconstruction.

On August 16th, a Palestinian boy from the refugee camp Al-Nusseirat ,
that had a mental disability according to his family, was shot dead  by the Israeli occupation forces as he approached the fence from a distance of 400 meters, according to PCHR report.
On October 16  IOF launched strikes on 3 of the main cities of Gaza Strip,
Rafah, Khan Yunis and Gaza itself, resulting with 6 people casualties.
Here are their names:

Names Of The Six Martyrs
, In the Last Attack On Rafah City :
1- , Malak Shaat.
2- Abu Awad Neirab.
3- Imad Hammad.
4- Khaled Shaath.
5- Khaled el-Masri.
6 Unknown young man

A twitterer from Gaza described it as an ongoing reality for the last several years,

as I  tried to veirfy data I picked from a facebook status,

saying Gaza was suffering ongoing IOF strikes on the past two weeks before the attack on the southern boarder.

On August 18, an armed attack of enemy forces

killed 8 Israelis and wounded many others.

Israel "vows payback/ retaliation" the media said.
As a blogger commented–  the term
"Retaliation" becomes obscure & vague once you can hardly tell what was before and what was after.
This "retaliation" have claimed the lives of 15 Gazan, including the
life of a 14 years old boy,
Mouhamad Abou Samra.
I just saw another report about a burnt body of a child that has arrived to
Al- Shifa hospital
Many women, elders  and children have been wounded as well.
All this comes at a time when the connection between Gaza Strip and the attackers haven't been fully clarified. It is unclear whether this attack is affiliated  with Al-Qaeda like groups in Sinai.
After the armed attack in the Southern boarder I was hearing some malicious joy coming from  individuals, Palestinians and Egyptians mostly.
I confess I felt reluctant. I remember the command,
not to rejoice on an enemy's fall.
Those people who were killed, they were civilians too.
I denounce and I shall always do hurting civilians.
I do believe that civilians should be kept away from carnage at all cost.
Death of armed once doesn't make me happy either.
Malicious joy is ugly, but my first instinct is to excuse it by saying there was very little sympathy for Palestinians' lost lives coming from the Israeli side. I also remind myself that victims are victims, whether they are innocent or flawed. Terror comes from both sides, but one side is the occupier, and stronger, and the other side is the occupied, and weaker in terms of ammunition and resources.

I feel so helpless, incapable to stop this storm of death, violence, pain and fear.
Despite the fact that I am agnostic there is one more thing I'd like to do, besides going to protest
against the Israeli aggression on Gaza:
I would like to pray in my own way, lie in my bed, chant mantra of peace for Gaza.

Photo by Mahmud Hams, AFP

ישנם לילות שבהם אני  חסרת שינה עם עזה.
אני עוקבת אחרי הדיווחים שזורמים בטוויטר,
כאילו הדריכות שלי יכולה להשפיע משהו על המצב.
  אני נסחפת לתוך האינטנסיביות של הקולות.
פיצוצים, חלונות שבורים, מטוסי F16, אפאצ'י, פצועים.
כאילו עזה היא בית כלא גדול,
ודרך הסורגים אני מנסה להעביר מסר ביחד עם המוני קולות אחרים:
אתם לא לבד.
התקשורת הישראלית מנסה לצייר תמונת מצב כאילו בעזה טוב יותר,
וכאילו עם פתיחת מעבר ראפיח, אין יותר סגר, והכל בעצם בסדר.
ובנתונים רשמיים שפרסמה מדינת ישראל.
אלא שנתונים כמו שפרסם ארגון גישה  מתארים תמונת מצב אחרת:
בעצם, אין עדיין אפשרות לתושבי עזה לחזור לייצוא כפי שהיה בשנים עברו,
בטרם מבצע עופרת יצוקה ולפרנס עצמם בכבוד. סחורה בקושי יוצאת מעזה,
ואחוז קטן מהפרוייקט לשיקום ובנייה מחדש שיוזם ארגון אונר"א יוצא לפועל.
ב-16 לאוגוסט תקפו מטוסי חיל האוויר
בתוך ריכוזי אוכלוסייה אזרחית,
ברפאח, חאן יוניס, עזה עצמה.
התקיפה גבתה את חייהם של שישה אנשים.
 בין ההרוגים היה צעיר לוקה בנפשו
שהתקרב 400 מטר לגדר הביטחון.
ניסיתי לברר כמה זמן נמשכות ברצף תקיפות  הצבא הישראלי ברצועת עזה.
מישהו כתב שבוע וחצי. משתמש טוויטר שחי בעזה
 כתב שהמצב הוא כזה מזה כמה שנים.
ב-18 לאוגוסט מתקפה של כוחות חמושים גבתה את חייהם של שמונה ישראלים ופצעה עוד עשרות רבים.
התקשורת הציונית דיווחה שראש הממשלה בנימין נתניהו הבטיח "תג מחיר", "תגמול".
כל זאת כאשר הקשר של הזרוע הצבאית של חמאס, ורצועת עזה בכלל לא הוברר דיו.
עד כה, גבתה המדיניות הזאת את חייהם של
15 אזרחים נוספים, פרט לאילו שנהרגו ביום שלישי.
ביניהם נער בן 14 בשם מוחמד אבו סאמרה.
אלא שבמצב כזה של אלימות מתמשכת, מה יכול להיות מתואר כ"תגמול"-
ומה כנקמה? מדובר במעגל דמים מתמשך שאליו נשאבים חיי אזרחים, בהם ילדים.
האם לפני התקיפה בגבול הדרומי היו החיים בעזה שקטים ושלווים?
האם מישהו יכול לצייר את הקו בין
 "תגמול/ תג מחיר" לבין אסקלציה, פרובוקציה שמטרתה
לעורר עוד תגובה?
משהו בתוכי נדחה  מקריאות השמחה לאיד של  אנשים
לאחר המתקפה באילת.
משהו בי דורש דרישה צדקנית ש"יגנו את הטרור".
משהו בי רוצה להצדיק,
 ולומר שלא הייתה סימפטיה רבה מצידנו לקורבנות הפלסטיניים,
ולמה שנצפה לזאת מאיתם?
הכיבוש משחית, ולא רק את הכובש.
 והרי אין בעצם קורבנות חפים מפשע וקורבנות שמגיע להם.
הכיבוש הוא לא נכון על פי החוק הבינלאומי,
 פשע היסטורי, ולא משנה בכלל אם הפלסטינים הם צאן קדושים או ברברים צמאי דם.
 בשביל לעשות צדק, לא צריך לאהוב. בשביל לאהוב, צריך להכיר ולהכיר אפשר רק אנשים פרטיים.
לא מושגים אמורפיים כמו עם, לאום,  גזע, מין
אישית אני מאמינה, בין הדברים הבודדים שיש לי בהם אמונה מוצקה, שיש לשמור על האזרחים מפני הדרדרות למעגל האלימות והקטל ואיני שמחה גם במותם של  חמושים.
.  אני מרגישה חסרת אונים מול כדור השלג המתגלגל של האלימות ושפיכות הדמים, וחוץ מלעקוב בטוויטר אני רוצה לעשות עוד שני דברים:  האחד הוא לצאת להפגין, להשמיע את קולי נגד התוקפנות הישראלית כלפי  אוכלוסיה אזרחית בעזה, והשני  הוא לעשות מדיטציה, בשקט, ביני לביני ולשנן מנטרות של שלום לעזה. שלום כאן. שלום לכל העולם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s