אנרכיזם רוחני

מילת ברכה:

נמסטה.

מילה בסנסקריט שפירושה: ראיתי את האלוהים שבך
___________________________________________________

מעל הגגות בטהראן , בקיץ 2009, בחודשים חורדאד ושחריוואר (יולי-אוגוסט)

יכולתי לשמוע את קולות בחשיכה קוראים

"אללהו אכבאר".

נזכרתי במה שאמר הפסיכונאליטיקאי ויקטור פרנקל :

אלוהים הוא המקום שאדם פונה אליו כאשר נכזבה תקוותו לעזרה מכל מקור אחר.

בבילעין, מבעד לענני גז מדמיע, רסיסי הבואש, צעיר פלסטיני ניחר מרים אבן אחרונה

בנוסח דויד מול גוליית "אללהו אכבאר".
נזכרתי בפסוק 45 מסורת המלקוח:
"הוי המאמינים, בפוגשכם קבוצת לוחמים, עמדו איתן והרבו להזכיר את שם האלוהים למען תעשו חיל"
___________________________________________________________________

אני מרגישה צורך להוסיף איזה דיסקליימר לרשומה הזאת,
שיהיו כאן הרבה ציטוטים מהרבה מקורות,
חלקם די מפוקפקים ("וויקיפדיה")
שעלולים ליצור רושם של "שופינג רוחני"
או "ניו אייג' מאמבו ג'אמבו".
לצערי אין דרך לברוח או להתחמק מההאשמה הזאת,
במיוחד למי שבוחר לא להתחייב לדרך אורתודוכסית מסויימת
שכרוכה בשמירת מצוות והלכות.
אני יכולה ללמד זכות על עצמי בפני עצמי: סיימתי 12 שנות לימוד בחינוך הדתי,
8 חודשים של קורסים ליוגה במרכז שיבננדה, לקחתי כמה קורסים ביהדות באוניברסיטה,
קראתי את הקוראן,
הספרים של אדוארד סעיד ורזא אסלן על האיסלם וביליתי בנעורי לא מעט שעות
בחברתו של יעקב הסופי, בעליו של "עולם קטן" – ויהודי שהתאסלם ובחר בדרך הסופית.
ונקודת ההגנה השנייה שלי: אני רוצה להימנע משימוש בשפה "טעונה"- כלומר, מילים כמו אחדות,
התגלות, דבקות, הן מילים שהמשמעות שלהן עמוסה בהקשרן,
ולמי שלא נתקל בהן בהקשרן הן עלולות להיות סתומות, או חסרות.
נקודת הגנה שלישית: את החוויה הרי אי אפשר להגדיר ולהמשיג במילים.
והחוויה, בשבילי היא אמיתית.
______________________________________________________________________
תלמוד, במסכת סוטה טען האמורא רבי חמא, שאי אפשר להדבק באל באופן ישיר אלא במידותיו:
"ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב "ה' אלהיכם תלכו",
וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא"
,אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים דכתיב "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם",
[4] אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים דכתיב "וירא אליו ה' באלוני ממרא"‏[5] אף אתה בקר חולים.
הקב"ה ניחם אבלים דכתיב "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו",‏[6] 

אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים דכתיב "ויקבר אותו בגיא",[דרוש מקור] אף אתה קבור מתים.".‏[7]
_________________________________________________________________
‏_____________________
*איך אפשר לחוות את הדבקות על פי המקור הזה?
איננו יכולים להלך אחרי האלוהים, לתפוס את האינסוף באמצעות חושינו המוגבלים,
ולכן בספר החינוך מוצע העיקרון
"אחרי המעשים נמשכים הלבבות".
____________________________________________________________________

במסורת היוגית, קוראים לזה "דרך הקארמה יוגה", יוגה של הפעולה
המעשים החיצוניים מעוררים את הפנימיות.
_______________________________________________________________________________________
באיזה ערך אני בוחרת בכדי לחוות הדבקות?
הערך שאני דבקה בו הוא זכויות האדם,
לכבוד, לחירות, מה שנקרא בתרבות המערבית
"הומניזם", "אקזיסטנציאליזם".
והיופי המופלא הוא שאין סתירה.
ואני לא חייבת לבחור "בין לבין"
האגנוסטיות, שבאה ממקום רציונלי, שכלי
לרוחניות, ששואפת לדבקות, להתגלות, לחווית האינסוף, לאחדות הניגודים.
____________________________________________________________________________________________________
"לפיכך כתבנו בספר לבני ישראל כי כל המאבד נפש אחת בלא שאיבדה נפש או בקשה למלא את הארץ חמס-
כאילו איבד עולם מלא וכל המקיימה כאילו קיים עולם מלא"
(קוראן, סורה 5, 32)
__________________________________________________________________________

במדרש תנחומא: " האדם שהוא עולם קטן"
רבי עקיבא
במסכת אבות למד מספר בראשית כי "חביב אדם שנברא בצלם" [7],
ולכן חז"ל בהתאם לתפיסה זו אף הסיקו מסקנות התנהגותיות: שצריך להקדים בשאילת שלום לכל איש ברחוב אף לגוי[8], ולקבל פני כל אדם בסבר פנים יפות[9] ואף בשמחה [10]. מכאן גם נובע רעיון כבוד האדם,
באשר הוא בצלם, כל פעולה שהיא בגדר עלבון איננה רק פוגעת בו בממד האישי אלא בממד הנפשי העמוק, ולכן חז"ל התריעו להיזהר בכבוד החבר בפרט [11] והאדם בכלל,
ודימו הלבנת פנים לרציחה[12], באשר פגיעה בשמו הטוב של האדם ורציחת אופיו, חמורות לא פחות מאשר פגיעה פיזית בו.
למעשה הרבה מאוד מהמצוות שבין אדם לחבירו, ובראשה מצוות ואהבת לרעך כמוך[13],
נובעות ונגזרות מתפיסה ראשונית זו ביחס לאדם. אין לפגוע או להזיק לאדם אחר בכל רובד ולעזור לו כמידת האפשר, ואף לפתח כלפיו רגשות חיוביים ולא שליליים, לא רק בגלל סיבות פרגמטיות או מוסר סובייקטיבי, אלא בעיקר בגלל מעלת הצלם שבו שאיננה ניתנת לערעור.
כפי שכותב המקובל הרב משה קורדובירו בספרו תומר דבורה:
"האדם ראוי שיתדמה לקונו, ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות. שאילו ידומה בגופו ולא בפעולות, הרי הוא מכזיב הצורה, ויאמרו עליו, צורה נאה ומעשים כעורים"
הפסיכולוג ויקטור פרנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות" הולך בדרך זו, והוא טוען שהאדם החי ללא משמעות קיומית בעולם חלול, ריקני ומתפורר, ימצא את המזור העמוק ביותר לנפשו בלוגוס, במאמרות רוחניות או ליתר דיוק באידיאות, אפילו במצבים הקשים ביותר שהחיים מזמנים לו.
גם הפסיכולוג ההומניסט אריך פרום, מחבר הספר "אומנות האהבה", טוען טענה דומה, שבעולם של "בדילות קיומית" שבה האדם מנותק ומפורד מהכול, האדם יוכל למצוא מזור לנפשו הכאובה מרוב בדידות, רק בהגשמת אידיאת האהבה ובחיבורו אל ישויות אחרות מתוך אהבה.

________________________________________________________________________________________________________________
על פי התפיסה הסופית, תורתו של מוחמד עוותה על ידי מלכים ושליטים שהכפיפו את חוקי האסלאם

לצרכיהם והשתמשו בהם לטובתם האישית,
על מנת להצדיק את מעשיהם ואורח חייהם.
הסופיים, הרואים עצמם כמשמרי המסר הטהור של האסלאם המקורי, החלו להתגבש כאלטרנטיבה לשחיקה הרבה שעברה הדת הצעירה…
תמציתה של הדרך הסופיית היא כניעה לאלוהים באהבה, שוב ושוב,
השאיפה לראות בכל אדם, חיה, צמח ודומם את ההתגלמות המוחלטת של אלוהים השורה בכל.
הסופים מאמינים שהאלוהות יצרה את העולם כאחדות אחת הפועלת במסגרת של חוקים הרמוניים,
של שאיפה לאיזון בין נתינה לקבלה, ומטרת הדרך הסופיית היא לחזק את האחדות של הפרט עם הדרך האלוהית.
הסופיים מאמינים שישנה אותה כמות של דרכים אל האחד, כמספר בני האדם על פני האדמה,
וכל אחד ואחד צופן בתוכו את הקריאה לפקוח את עיניו הנסתרות ולבוא,
לחזור אל השורש של השורש של מהותו הפנימית.
דוגמה לחשיבות שמיחסים הסופיים למציאת הדרך האישית לאלוהים ניתן למצוא בשירו של שייח מוזאפר:
"עזבו הכול ולכו בעקבות האהבה בלבד, הו ליבי,
אנשי מציאות מצייתים לאהבה,
עבורם האהבה עתיקה יותר מכל הידוע לנו,
הם חיפשו את ראשיתה של האהבה

________________________________________________________________________
בספר דברים (ל"ב,י"א) בפרשת האזינו כתוב:
"כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו"
אני קוראת את הפסוק כך: יש כאן ביטוי לאחדות הניגודים- הנשר מסמל את האלוהות,
גם דרך המאבק בטורפים , וגם בשמירה וההגנה. גם דרך המאבק וגם דרך החמלה.

____________________________________________________________________________________

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s