לאהוב את ה"ערבים"- בלי להיות גזען במסווה?

מה זה "לאהוב ערבים"

אם לא צורה של גזענות מוסווה?
פטרונות ואדנות שמשמרת אותי,
כ"אוהבת ערבים" בעמדת כוח?

הביטוי שמסמל גישה זו-
"ערבב את החומוס אחמד"…
 לאהוב את הכנוע, הצייתן…
האם זה מה שמסתתר מאחורי
הפלסיטינופיליה שלי?

לייחס לפלסטינים תכונות של
"משפחתיות",
"חום", "נדיבות"
– ובמילים אחרות
למתג אותם כפרימיטיבים
וללכת שבי אחרי אוריינטרעליזם,
להדביק עליהם את תווית ה"פרא האציל".
לרחם עליהם כדי להתחזק על חשבונם של ה"מסכנים".

האם זה מה שקורה אצלי  מבלי לשים לב?

 יש את רמת החוויה האישית שלי.
 בעבודה- יצא לי להיות כפופה ל"בוס" פלסטיני,
או לעבוד שכם אל שכם עם פלסטינים.

מביקורים בגדה המערבית
ומפגש עםהפאלחים
,תושבי הכפרים
אכן חוויתי את החום,
את האירוח, הנדיבות הרגשית המיוחסת
לפלסטינים.
ריגש אותי מאד להתקבל כישראלית,
ששייכת לצד הכובש והאויב .

יש סכנה באידאליזציה שמבוססת על חווייות אישיות,
כי הסטריאוטיפ החיובי שיש לי לכאורה
כלפי הפלסטינים עלול להישבר
עקב חוויות שליליות. ולא חסרו גם כאלה.
אבל האידיאליזציה הזאת חייבת להישבר,
ביחד עם ה"פלסטינופיליה"- כי ככלות הכל,
ה"פלסטינופיליה"
היא אכן צורה של גזענות סמוייה.
או תוצר של חיים בחברה גזענית,
סוג של תגובת נגד.
הכללה כלפי קבוצת אנשים , לטוב ולרע,
היא סטריאוטיפיזציה.
וחוסר יכולת לראות אדם פלסטיני
כאינדיבידואל, ולשפוט אותו כשם
שאני שופטת כל אדם ממוצא אחר
היא לא המקום שאליו אני רוצה להגיע.

המציאות של קונפליקט אתני תמידי,
של כיבוש, של אפרטהייד היא המציאות שאני חייה בה,
שמובילה לסטריאוטיפיזציה
ובשביל לשנות את המציאות הזאת אני רוצה לפעול ולהיאבק.
בשביל לשבור את אילו החומות.

גם במידה והמאבק הזה יצליח,
אין פירושו של המאבק מחיקת הבדלים תרבותיים.
אין פירושו  מחיקת זהות לאומית בשם אותו רצון לשוויון.
המודל שהייתי שואפת אליו הוא רב-תרבותיות,
של אחדות בשונות.

 מה בכל זאת יש לי לומר להגנת הפלסטינופיליה?

יש בנו (בי)
את הנטייה
לאהוד באופן אוטומטי את המדוכאים.
בסך הכל,
בתור אישה, בתור שורדת של פגיעה,
אני גם משייכת את עצמי
לקבוצה הזאת. אפשר לקרוא לזה אחוות גורל (?).

אבל הנטייה  שלי
"לאהוב את הפלסטינים"
היא לא רק בגלל "חום ונדיבות\קורבנות" אלא גם
והרבה בגלל שאנשים שעומדים ונאבקים על זכויותיהם
ולוקחים אחריות על גורלם מעוררים גם הם באופן אוטומטי
את האהדה והאמפטיה.
להיות  נוכח שבוע אחרי שבוע
בנחישות, בנכונות להקרבה
בגאווה- כן
זה עוד פקטור שגורם לי להזדהות,
 לאהדה,

"לאהוב את הפלסטינים"-
יש מה שנקרא תרבות פלסטינית.
העם הפלסטיני הוציא מקרבו שורה ארוכה
של אנשי רוח, אינטלקטואלים, יוצרים במגוון רחב
של תחומים:
רשימה קצרה על קצה המזלג-
רג'ה שחאדה, אמיל חביבי, סייד קשוע, מחמוד דרוויש,
פדואה טוקאן, עודה בשראת , עלי אבונימה , אדוארד סעיד,
אחמד טיבי , הרכב ההיפ- הופ DAM.

זאת רשימה קצרה מאוד
על קצה המזלג שמן הסתם מערבבת מין בשאין מינו ועושה עוול,
אבל היא גם באה להגיד שבעיני לא מדובר רק על "לאהוב ערבים".
קיימת אהבת התרבות הפלסטינית, תרבות שנוצרה חרף דכוי,
והתרבות הזאת חייה, וקיימת,  ונושמת ואפשר לאהוב אותה,
או לא לאהוב אותה, זה עניין של טעם.
אבל קשה שלא להתרשם מהיקפה,
מערותה, חיותה וחיוניותה של התרבות הפלסטינית.

אני מזכירה לעצמי שוב ושוב שהביקורת המוטחת בחברה הערבית
בגין היחס לאישה, לבעלי חיים כדו' היא ביקורת שיכולה להיות מוטחת
בכל חברה שמרנית. גם כנגד הציבור היהודי-דתי-שמרני.

ושמאידך גיסא, גם לביקורת של אנשי החברה השמרנית
כלפי החברה שאני חייה בה,
החברה הסמי-מערבית יש מקום להישמע,
הרי החומרנות, המתירנות,
אובדן הערכים והתפרקות התא המשפחתי
גם הם אינם מקדמים
את השוויון המיוחל או את טובת הכלל.

הייתי רוצה לראות את הפלסטינופיליה כאהבת האחר,
כי האחר הוא אחי. איתו אני חיה, והאהבה שלי לאחר
היא זאת שמעצימה אותי, ומגדירה אותי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s