שלוש פעמים ניסיתי להגיע לעין אל קאוואס, ואל המעיין לא באתי

"אז מה יש לך לחפש בכפר ערבי הזה, נאבי סאלח ביום שישי,
במקום ללכת לים, למסיבה, להיות עם המשפחה והחברים?"
שאל אותי אחד מהחיילים ששמרו עלי 
(יותר נכון, עשו עלי אימונים בשמרטפות 
ובידרו את עצמם בנוכחותי) 
אחרי שנעצרתי.
ביני לבין עצמי,
אני תוהה אם יש או שמא היה טעם להסביר להם.
אלמלא נוכחות כוחות הכיבוש,
נאבי סאליח בעיני הוא המקום שהכי קרוב לגן-עדן. 
קרוב לשבע-מאות איש מתגוררים שם,  
כולם בני משפחה אחת, משפחת תמימי.
לחלקם הגדול יש עיניים כחולות. חלק גם בלונדינים.
והם האנשים הכי מסבירי פנים ומכניסי אורחים שפגשתי מימי.
הם גרים בכפר הזה קרוב לשלוש מאות שנה,  
וענף היצור המרכזי שלו הוא חקלאות.
מטעי זיתים עוטפים- מקיפים את הכפר מכל עבר,
והאדמה לא נגועה בתיעוש ולא מושחתת. 
היא חרושה. היא מעובדת.  בחורף היא בטח פורחת.
בימים כתיקונם, הביקור שלי בכפר היה נופש חווייתי.
אבל אלה אינם ימים כתיקונם, ואני לא באתי לכפר כתיירת,
אלא כמפגינה.
בשנת 1976 עלתה ההתנחלות חלמיש לקרקע,
על אדמות שנרשמו בטאבו הירדני כשייכות למשפחת תמימי.
מאז היא ממשיכה לנסות ולהתרחב, על חשבון אדמות הכפר.
בקיץ 2008  עקרו המתנחלים ושרפו עצי זית , 
ואיימו על תושבי הכפר במטרה 
למנוע מהם לצאת ולעבוד את אדמותיהם,
הסמוכות להתנחלות. 
ואולי הגפרור שהצית את אש המרי 
הוא ניסיון ההשתלטות של המתנחלים על עין-אל-קאוואס, 
שנמצא על אדמותיו של באשר תמימי,
דודנו של באסם תמימי, ממארגני המחאה העממית בכפר.
המתנחלים  הציבו במקום סככות, ספסלים ושולחנות ואף הציבו שלט
 עם שם משלהם למעין "עין מאיר". 
על הדברים האלה יצא לי לקרוא ולשמוע,
אבל את "מעיין המריבה" לא ראיתי במו עיני-
בכל יום שישי,
מאז סוף שנת 2009 
מנסים תושבי הכפר לקיים צעדה למעיין,
אבל לשווא:
הצבא מונע בשיטתיות את הגעת התושבים למעיין. 
שלוש פעמים חברתי לתושבי הכפר בניסיון להגיע אל המעיין,
ושלוש פעמים נהדפתי ביחד איתם חזרה לתוך הכפר, תוך שימוש בכוח.
בפעם הראשונה, חיכו החיילים במורד הכביש היוצא מן הכפר,
והדפו את התושבים לאחור.
שבאב, צעירי הכפר ,
הגיבו בידוי אבנים. זעם מיואש? ביטוי של חרון אין אונים?
האם יש בכלל צורך לתרץ ולהצדיק ? 
בסך הכל, הכפר הזה שייך לתושביו.
איזו זכות יש לחיילים להיות שם?
הזעם  מצטבר: 
מוקדם יותר השנה נפגע פעוט בן-הכפר בראשו מירי של חיילים.
חיילי צה"ל מגיבים בירי של רימוני עשן. בהמשך הם נכנסים לתוך הכפר .
"איטלעי, איטלעי" דוחפת אותי תושבת הכפר לביתה.
האם היא מנסה להגן עלי מ"כוחותינו"?
"כוחותינו" נכנסים בנשקים שלופים לבית שבו יושבת משפחה עם תינוק.
הם פורצים פנימה בחיפוש אחרי מיידי האבנים.
אבל הצעירים מנוסים וזריזים יותר.
הם מתחבאים במקום אחר.
החיילים מנסים לכנס את תושבי הכפר מתחת לעץ , 
ולנסות לבצע מעצרים: הם לא מוצאים כלום.
  ואני חושבת על התינוק שאחוז בידי בת משפחה מבוהלת: 
מה הוא עשה, ולמה זה מגיע לו, להיות עד לכל האלימות הזאת?
בפעם השניה שאני שם, יום שני אחר, בדרך למעיין,
החיילים מנסים לסגור את התושבים הצועדים מאחורי גדר: 
התושבים אוחזים באבנים ונוקשים על הגדר, שתיפתח.
  באסם תמימי מנסה להיכנס בדין ודברים עם החיילים, 
אבל הם הודפים אותו לאחור.אולי משהו בלב החיילים יפתח ויאפשר לעבור? 
אך לשווא. גם אחרי שהתושבים מוותרים וחוזרים לבתים, 
הצבא לא מוותר על הפגנת הכוח ונכנס לתוך הכפר.
יושבים בחצר של אחד התושבים, חום לוהט, בעוד שלושה חיילים עומדים ומתצפתים. 
אני מחכה שהם ילכו, והם לא מגלים נכונות "לסגת" מזירת הקרב, שכוללת כמה אנשים מבוגרים
וכמה צעירים שמאלנים שכמוני, "נפלו בשבי" קסם הכפר, על אנשיו ונופיו. 
אני חווה עכשיו חלק ממשמעות הכיבוש: לא, אין לך הרבה מה לעשות אם שלושה חיילים חמושים קבעו את מושבם 3 מטר מהחצר הביתית שלך, הם ישארו שם כמה שהם רוצים, יש להם נשק , ולך אין.

היתר מן הסתם , נשארו בכניסה לכפר ב"כוננות" ל"פורענות" שאכן מגיעה:
שוב זורקים עליהם אבנים.
החיילים יורים רימוני גז מדמיע לכל עבר, לתוך בתים וחצרות של אנשים.
ואחר כך הג'יפים נעים בכניסה אל הכפר. אני מתייצבת בדרכם, ונעצרת. 
מבלה 4 שעות במחנה חלמיש ועוד שלוש שעות במשטרת בנימין,
בלי לשכנע אף אחד שאלימות מביאה עוד אלימות,
שנוכחות של כוחות צבא חמושים מול שבאב מביאה לאסקלציה,
ובלי שישכנעו אותי שאנשי הכפר הם חיות רעות שצריכות להיות סגורות מאחורי בריח.
בפעם השלישית, אני חוזרת לכפר אחרי הרחקה של שבועיים מגזרת בנימין, אחרי חודש,
כחלק מיום השלום הבינ"ל. אני שומעת הרבה שירים בערבית 
ונאומים בערבית,
שהמעט שאני קולטת מהם הוא  
על לאומיות, מולדת, שליחות, שליחות, והתנחלות.
המון כעס נשמע כנגד ההתנחלות, 
והיא עומדת שלווה להכעיס על גגות הרעפים האירופאים
שנראים כל כך תלושים מהנוף השומרוני.
תושבי הכפר נערכים לצעדה שתעבור
קודם לכן דרך מרכז התרבות של הכפר:
שם מוצגת תערוכה של תמונות למזכרת, שנה בערך למאבק: 
התמונות מראות ילדים וצעירים פצועים.דם. שוב מנסים התושבים לצעוד למעיין:
הם אוחזים שלט שמציין את שמו המקורי של המעיין, עין-אל-קאווס, ועליו מפת הארץ
עם דגל פלסטין, וגם שם  באנגלית שהעניקו למעיין: אמילי'ס ספרינג, על שם אמילי הרשוביץ
שאבדה עין כתוצאה מירי של "כוחותינו" באחת ההפגנות של יום שישי. למרות ההתלהבות והנחישות,
כבר במחצית הדרך נשמעת הקריאה "ג'ונוד, ג'ונוד" (חיילים). 
הג'ונוד מסתערים והודפים את המפגינים מעלה,  זורקים רימון הלם
התושבים מצידם פותחים בנסיגה חצי מבוהלת.
אני צופה מרחוק ורואה שהג'ונוד  , 
כולם כגוש אחד מתחלעים על מפגין/מפגינה.
מאוחר יותר נודע לי על חמישה עצורים, ביום של שלום בינלאומי.
התושבים מנסים דרך אחרת למעיין, ושוב נעצרים על ידי שלושה גיפים.
הם מתיישבים על הכביש ומתחילים לשיר. ואחר כך הולכים לרקוד דבקה 
ברחבת בית הספר. רק אתמול נורה בן הכפר , ילד בן 14 מכדור גומי, ולפי מה ששמעתי,
גם השבאב לא נשארו חייבים, ושברו שמשות של ג'יפים.
אבל אנשי נאבי סאליח הם אנשים בעלי כבוד ונחושים. הם ימשיכו לנסות ,
יום שישי אחרי יום שישי, שבוע אחרי שבוע, להגיע למעיין.

ואני מקווה שהם יצליחו. להגיע לשם. כי כשהם יגיעו, הצדק יגיע איתם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s